היי את, אני כותבת לך ממרחק של 20 שנה קדימה. את רק בת 14 – עדיין
לובשת בגדים רחבים שיסתירו את הגוף שלך, את חושבת שאת שמנה, השיער על הפנים – שלא
יראו את הפצעונים.
מתנחמת בערמת ממתקים גדולה, זורקת את העטיפות מאחורי המיטה כדי שאימא שלך תמצא אותן
ותתעצבן, זהו מרד הנעורים היחיד שיש לך אומץ לעשות.בבית הספר את צל, את לא מהילדים שעושים עליהם חרם, את גם לא אהובה או מקובלת – את מקבלת את גורלך בהשלמה, את שונאת את עצמך, אז איך מישהו אחר יוכל לאהוב אותך.
אז תשמעי, הדרך שאת הולכת לעבור לא תהיה לך קלה, כי יעברו שנים עד שכל הפצעים המדממים יגלידו, וגם אז תצטרכי להתמודד עם הצלקות.
אבל דעי לך שבעוד שנה בערך תזנחי את הממתקים, ובעוד שנתיים תתחילי ללבוש גם בגדים צמודים, קצת אחר כך השיער כבר לא יהיה על הפנים, ובעוד כמה שנים את גם תרגישי אהובה – אהובה מאוד. ואולי קשה לך להאמין לזה עכשיו, אבל יום אחד, אפילו את תאהבי את עצמך. פשוט ככה.
