יחפה

אני כותבת לך עם דפיקות לב, הרבה זמן לא כתבתי, למרות שפעם אפילו כתבתי יומן, משהו נתקע לי בגרון.

אתמול רציתי לספר לילד שלי סיפור מהילדות שלי (כדי שידע היום שהוא לא לבד, אבל זה לסיפור אחר). תוך כדי סיפור עלו לי דמעות ונזכרתי איך הלכתי יחפה, וכמה אהבתי ללכת יחפה. נזכרתי איך אסור היה להיכנס לחדראוכל יחפים ומאיר (החירש) היה מגרש את מי שראה יחף, והתרגשתי כי הרגשתי את עצמי אז.

אני כותבת לך, ואומרת לך בקול חזק שאולי תשמעי, מישהו רואה אותך, למישהו אכפת ממך באמת. הלוואי והיה מישהו כזה אחד, אבל לא היה. והיית כל כך בודדה וכל כך התביישת. והסתרת את הבושה במיניות שגילית בדרכים כל כך מפותלות שהפסדת המון. בתוך הגוף שלך יכלה להיות כל כך הרבה שמחה ואהבה וחיבור לסקסיות. ואת נשמרת שלא להיות אישה, רק ילדה, ובפנים הסתרת את מה שהרגשת. ואף אחד, אפילו לא אחד, ראה.

והיית יפה, אולי הכי יפה. יופי לא צפוי לכאלה הורים. לא שהם מכוערים, אבל את הפתעת! והיית רגישה, ידעת בחושים של ילדה שצריכה לשמור על עצמה מה חושב כל אחד. הייתי (ועדיין) עם חושים מחודדים מאוד שעוד יותר הקשו עלייך לא להתבייש.

אני כותבת לך באהבה, ומבקשת ממך להתעקש חזק, להתרחק מהבית, מהמוסד, וללכת למקום רחוק כמו שרצית. כי אני יודעת שלו היית עושה את זה אז, החיים שלי היום היו נראים אחרת. כי בתוך ה"קבוצה" הזאת שאליה היית שייכת והמשפחה שלך שנבהלה ממך, לא היה לך שום סיכוי לבטא פסיק אותנטי אחד בשנים כל כך חשובות.

אני אומרת לך, תברחי מהבית, מהמוסד, מהקבוצה, מהמשפחה, כמעט לא חשוב לאן. את נערה כל כך מוצלחת, כל כך חכמה, רגישה, אוהבת וכל כך יפה, שבכל מקום אחר יהיו לך חיים טובים יותר מכאן!