הכי הייתי רוצה שתזדקפי.
שתזדקפי, ותחייכי, ותראי – כמה טוב לו
לעולם שאת ברייה בתוכו.
אני יודעת שכשאת הולכת שפוף, בבגדים
הענקיים האלה, את רוצה להיעלם.
אני יודעת שכשאת מעשנת, את רוצה להרגיש,
את רוצה למחות.
אני יודעת שכשאת מבלמסת, את רוצה לשכך את
הכאב.
אני יודעת שכשאת כמטבע עובר לסוחר בין
הבנים בשכבה, את בכלל מחפשת את האהבה של אימא שלך. אבל זה לא מה שיביא את האהבה
הזאת...
לא נעים לי להודות. אבל אפילו היום, כשכבר
ריפאתי הרבה פצעים שנוצרו כשהייתי את, עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי מקיימת יחסי
מין עם גברים החולפים בחיי, לא מתוך רצון אמיתי, אלא כ"תשלום מס סביר"
שבסופו אולי אזכה לחיבוק...
את יודעת מה? זה לא באמת עובד...
שום דבר חיצוני לא ימלא את האהבה שאת
מרגישה כחסרה לך.
שום סיגריה, ג'וינט, עוגה או גבר שימזמז
לך את הציצי לא ימלאו את הריק הזה.
שום דבר חיצוני לך לא ייקח ממך את חוויית
הבושה/מלוכלכת/רעה/מכוערת/שמנה/אשמה/מקוללת שקיימת בתוכך.
אבל את יודעת מה כן?
חיוך. הלוואי שלרגע אחד תזדקפי, תנשמי
עמוק, תחייכי,
ולרגע אחד תרגישי - כמה יפה את. איזה אדם
יפה את. כמה רגישות יש בך. כמה מבורכת את. כמה מיטיבה את עם הזולת. הלוואי ותיטיבי
ככה עם עצמך.
ועם כל הקלישאה, הלוואי שתרגישי נסיכה.
וקריצה קטנה מהעתיד: בזמנך זה לא היה
מקובל, אבל בשנים האחרונות יש נורמה כזאת בגני ילדים שבמקום להגיד לילד שעשה מעשה
רע שהוא "ילד רע", אומרים לו "התבלבלת". יש בזה משהו חמוד
בעיניי. ואימא שלך? אולי היא צועקת וכועסת ומענישה והודפת ולא מחבקת, אבל האמת היא
שהיא אוהבת אותך. ואולי יצא לה קצת עקום, אבל זה מה שהיא יודעת לתת לך. כי אף אחד
לא לימד אותה. אז בבקשה, אל תחווי אותה כ"אימא שונאת אותי", במקום זה
תנסי לחשוב "אימא התבלבלה".
אוהבת אותך, אני
