תמיד שאלתי את עצמי מתי אהפוך למי שהייתי אמורה להיות. והיום פתאום אני שואלת,
האם אהפוך למי שהייתי אמורה להיות?
על מה בזבזתי את כוחותיי המועטים?
על שנאה עצמית, על רצון אינסופי להיראות טוב,
על מאמצים למצוא חן אפילו בעיני זרים, על דיאטות,
על היענות לצרכים של הילדים שלי, שכנראה היו מסתדרים בלעדיהם, על קורבנות שהקרבתי לבן הזוג שלי בלי שביקש, על פרשנויות של כל מילה שאמרו לי,
על בושה, על פחד משתק מאינטראקציה מקצועית כלשהי, על פחד מוות מכאב, מאכזריות.
על מאמצים למצוא חן אפילו בעיני זרים, על דיאטות,
על היענות לצרכים של הילדים שלי, שכנראה היו מסתדרים בלעדיהם, על קורבנות שהקרבתי לבן הזוג שלי בלי שביקש, על פרשנויות של כל מילה שאמרו לי,
על בושה, על פחד משתק מאינטראקציה מקצועית כלשהי, על פחד מוות מכאב, מאכזריות.
יש ימים שאני יודעת שהזמן שלי מתקרב ושהקטן יהיה במסגרת אני אתחיל,
לאט לאט להפוך
להיות מי שהייתי אמורה להיות.
יש ימים שאני יודעת שזה לא יקרה, כי ההתמסרות לילדים ממילא הייתה רק
תירוץ, כי המראה של הבטן שלי מטריד אותי יותר מכל דבר אחר, כי אני יודעת שאחרי שאבנה
משהו, לא אוכל להוציא אותו מהכוח אל הפועל, כי אין לי אומץ.
כמה אני רוצה להפוך להיות מי שהייתי אמורה להיות?
לפעמים הרצון הזה אדיר, מחזק, מטלטל
לפעמים לא קיים
מי זאת מי שהייתי אמורה להיות?
הייתי אמורה להיות מישהי ששטף הרעיונות שלה לא מפסיק לזרום, הרעיונות מתגשמים, משתלבים
זה בזה, מעמיקים, יוצאים החוצה. לא מעניין אותה איך הבטן שלה נראית, לא מעניין
אותה מה חושבים על הפרויקט האחרון, היא יודעת שהוא מצוין או גרוע. רושפת.
למה עוד לא הפכתי למי שהייתי אמורה להיות ואולי לא אהפוך
לעולם?
כי אבא בלע אותי ואימא הבהילה אותי.
אני מבוהלת מהעולם, מלנסוע עם הילדים לבד למוזיאון, מלהתקשר לסטודיו.
אני מבועתת לכמה ימים כשאני שומעת או קוראת על אכזריות איומה, על
חוסר אונים.
מסתובבת עם עצבים חשופים, אומללה, מרוקנת מתקווה.
אני מאמינה שהעולם ברובו נורא.
מנסה ללכת בין הזוועות, להינצל.
רוצה להתחיל משהו, להמשיך, לרדת לעומקו, להתאמץ, להצליח, להמשיך.
כל מה שאני מתחילה נקטע מילד שבוכה, מעצלנות, או רעב, או חוסר תקווה.
לנערה שהייתי אין לי מה להגיד כי לצערי לא שמרתי איתה על קשר
ועקבותיה אבדו.
לאישה בת ה-37 שאני היום אני רוצה להגיד - תהפכי למי שהיית אמורה להיות.
