17 בינואר 2014

מאוחר מדי תגלי

כמו כל דבר בחיים, זה עניין של עיתוי.
במועד אחר הייתי אולי אומרת לך דברים אחרים, אבל כרגע זה הדבר הכי חשוב:
תני לאבא שלך סיכוי.
את כל כך רגילה לראות אותו בצורה כל כך אוטומטית דרך פילטרים וחוסר סבלנות וכעס. כל כך הרבה כעס.
וזה לא שהכול לא מוצדק, אבל הרבה מזה לא מוצדק. ומה שאפילו יותר חשוב, חלק מזה אפילו לא שלך. ומה שאפילו עוד יותר חשוב, כל הטינה הזאת לא מאפשרת לך ליהנות מהדברים האחרים שיש בו. יש בו עוד, אני מבטיחה.
העניין הוא שעד שתביני ותגלי את זה, יהיה מאוחר מדי. מאוחר עד אין תיקון. סליחה שזה נשמע כזה משפט של מבוגרים, אבל אני יודעת שבגילך את לא מסוגלת להבין בכלל סופיות כזאת, למרות שנדמה לך שאת כבר מבינה הכול.
מאוחר מדי תגלי עד כמה המגע שלו היה רך ואוהב, ועד כמה מרגיעה הייתה ההשפעה של הליטוף שלו עלייך.
תביני שהוא לימד אותך קצת להשתטות ולהישאר ילדה רק כשתהיי הרבה יותר גדולה. עכשיו להיות ילדה זה הדבר המעיק שאת מנסה להשתחרר ממנו. אני מבינה את זה, באמת, אבל תאמיני לי שיש ערך גם לחלקים שלך שנותרים לעד ילדיים.
הכעסים הגדולים שיש בך כרגע לא עוזבים אותך. הם יגדלו אִתך וימלאו את החללים המתמתחים של גופך. עם חלקם תלמדי להתמודד טוב יותר, ועם רובם פחות. הם יגדירו אותך יותר ממה שאת יכולה לצפות. אני אומרת לך את זה בעיקר בשביל שתביני שיהיה לך עוד זמן לכעוס. הנה מה שתפספסי בזמן שתכלי את זמנך ואת הבנתך על כעס: אחרי שאבא שלך יפסיק להיות לצדך, תשמעי סיפורים של חברים שלו, שיגידו כמה חסרה להם השיחה אִתו, כמה הוא היה קשוב, תומך, עדין וטוב. ואת תקשיבי, חלקך יודע, וחלקך לא מאמין שפספסת את כל זה.
ודבר אחרון: המשפט הזה, "יום אחד אתה תהיה זקן וחולה ותזדקק לי, ואני לא אהיה שם בשבילך", עזבי אותך, אל תגידי אותו. ממילא הוא יתברר כשקר.
תאהבי אותו, תושיטי לו יד, אין לו מושג איך לתת לך את כל מה שהוא, והוא מאוד רוצה.