שמחה ומעצבנת | רות

אני זוכרת את תחושת ההשתאות המהולה בקנאה אל מול אותן נערות זועפות, אלו המלאות בשנאה, בכעס, בעיפרון שחור שמרוח תמיד מדמעות מתחת לעיניים. אלו שעזבו את הכיתה באמצע השיעור בטריקת דלת וקללה ובאו כל יומיים עם ההורים לחדר המנהלת. אלו שהבריזו משיעורים וחזרו עם ריח סיגריות. אלו שמשום מה חשבו שלחתוך ג'ינס ולמלא אותו בגרפיטי-טיפקס של כת השטן וסמל peace – זו אמירה אופנתית ייחודית. אלו שלא היה אכפת להן עם מי הן מסתובבות כי אי-אכפתיות כשלעצמה הייתה אמירה נוקבת. אלו שאביב גפן דיבר רק אליהן, ושרובים ושושנים התנגנו אצלן באופן קבוע בווקמן. אני זוכרת כמה לא התחברתי לתמונת הנעורים הזו. כמה הסתכלתי עליהן ולא הבנתי מה זה נותן להן כל הזעם הזה.

אני, שכל חיי חיכיתי להיות בת שלושים כדי שסוף סוף יסתנכרנו תחושותיי הפנימיות עם גילי הביולוגי, לא הבנתי על מה יש לכעוס. על מה יש פה למרוד?

הייתי נערה שמחה. כזו שמוקפת באינספור מעגלי חברים. כזו שקוראת ספרים בוגרים מדי לגילה. כזו שלומדת בבית ספר לאמנויות. כזו שמרגישה נוח ליד מבוגרים. כזו שמנהלת ויכוחים מלאי פאתוס אידיאולוגי בתנועת הנוער הסוציאליסטית. כזו שההורים שלה הם הכי הכי מבינים, פתוחים, מקבלים. כזו שאין לה במה לבעוט, על מה לצעוק, על מי לכעוס. כזו הייתי. אולי גם את כזו? כזו שלא מתחברת לכל הזעם הזה, לכל השנאה העצמית הזאת? הרי מה יש פה כל כך לשנוא?

היום אני מצטערת שלא היה לי האומץ לכעוס אז. אפילו על דברים קטנים ופעוטים כמו הזכות להיכשל בשקט במקצועות שלא הצלחתי בהם. אני מצטערת שלא צעקתי, ששידרתי שהכול ממש טוב. כי גם כשהכול טוב, תמיד אפשר למצוא על מה לצעוק. כל כך חשוב לצעוק.

אז גם אם את שמחה – תרגישי חופשייה להיות מעצבנת, להיות מורדת, גם אם זה במקומות הקטנים ביותר. תרגישי שזו זכותך להיות מתבגרת. זה קורה רק פעם בחיים.