29 בינואר 2014

אל תפתחי בקרב הזה | מיכל

אני קוראת לך בתוכי ומחפשת בנבכי הזיכרון רגע כזה מסוים שיעזור לי להתחבר לדמותך, ואת לא עולה ובאה... לא בקלות...

קשה מאוד ליצור עמך קשר עכשיו, אולי לא נעים להיזכר בך, אולי קצת מפחיד לגלות את כל אותן השאריות שנשארו גם היום במרחק השנים... האם אני מכירה אותך!? את רחוקה מאוד וקרובה, קיימת ואיננה, שונה ודומה כל כך עד כדי מיזוג.

וכשאת מגיחה ועולה, נראה שבכל זאת את חלק בתוכי. קשה לי להישיר אלייך מבט, להביט בך בעיניים. אני מתמלאת עצב וצער ודאגה וחרטה.

אני רואה אותך כעת בדיוק בנקודת הזמן הזו שבו פתחת בקרב הכי גדול של חייך, הקרב הפנימי המתיש, האינטנסיבי והיומיומי נגד עצמך. התחלת בלגייס שופטים, ביררת ומצאת בדיוק את אלה שלא יודעים לתת חנינה, והמשכת בכתיבת קריטריונים מחמירים. כל האנשים סביבך קיבלו הקלות והיו תמיד מוצלחים יותר, יפים יותר, ראויים יותר, חכמים יותר יותר. זהו. בית המשפט הפנימי התחיל, התחיל ולא נגמר, לפחות עד לאותה נקודה, יותר מעשר שנים אחרי, שבה התעייפת כל כך מכל זה עד שקרסת. קרסת ואז נכנעת. ברגע כואב וקשה מאין כמוהו הבנת בבת אחת מה עוללת לעצמך כל השנים והבטחת לעצמך לנסות בכל כוחך להפסיק. ביקשת סליחה על שנלחמת, על ששפטת, על ששנאת. התחלת להירפא.

אני רוצה להציע לך לא לצאת לקרב הזה, לגלות לך ממרחק השנים כמה שהוא ארוך, כואב ומיותר. שאפשר גם אחרת, אפשר לפטר את השופטים. את לא זקוקה להם. אני רוצה לשלוח לך חמלה, אהבה ואמונה בכוחך, ביופייך, בחכמתך. לומר לך שחבל, חבל לצאת למלחמות מיותרות. תעשי שלום, טוב?