דווקא כן | נוגה

ילדה קטנה מתפרצת לחדר ומשתטחת לרגלי אישה גבוהה, "הוא הרביץ לי", היא בוכה, והאישה מדברת לה ישר לפנים, אִטית וברורה – "לכי תחזירי לו". 

המסע לדריסה התחיל, ילדה.

גיל שלוש – תדרסי, ארבע – את כולם, חמש – בלי יוצא מן הכלל, שש – אבל אל תגלי זה לא יפה בכלל, שבע – תתענייני בכולם, שמונה – אבל רק כלפי חוץ, תשע – בפנים תחשבי רק על עצמך.

עשר – אבל את כולם לימדו את אותו הדבר,

אחת עשרה – ואם כולם קיבלו את אותו המסר,

שתיים עשרה – אז חיוך כלפי חוץ,

שלוש עשרה – ופחד אלוהים בתוך הבטן.

תעצרי. תעצרי עכשיו לפני שיהיה מאוחר!

ומה?

נגיד אם במקום לדרוס נהפוך הוא, נאהב. את יכולה?

בטח.

תנסי.

לא הולך, כבר אי אפשר, אני שונאת את כולם, כולם שונאים אותי. 

כן, זה אפשר, דווקא כן. 

ארבע עשרה – לא נבקר, חמש עשרה – לא נוכיח, במקום לסתור נוסיף, שש עשרה – אף אחד לא קטן מאִתנו, מכל אחד אפשר ללמוד, שבע עשרה – נתפשט, לא, לא מבגדים, מהצורך לשמור על כבוד עצמי, שמונה עשרה – נחייך לעוברים וגם לשבים, בהתחלה בכפייה, אחר כך זה יבוא מבפנים. הרי כל האומללות שלך נערה היא בסך הכול מחיצות שגבהו בלי משים בינך לבין האחרים.

ואולי איזה יום תפגשי את הילד ההוא שהרביץ פעם והוא יגיד, "סליחה, רק רציתי לשחק והטעו אותי שזאת הדרך". ואת תחבקי אותו, "כן, בדיוק ככה גם אותי סובבו".