הלוואי והייתי יכולה לקחת אותך אִתי, רק ל-5 דקות, למה שעכשיו, ואז בעדינות להניח אותך שוב בגיל 15 או 21 או אפילו 30, אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה אפילו לדבר אִתך, וזה כל כך חבל, כי אני רוצה להגיד לך שאת גדולה!
ושאיפשהו, באיזה שלב בחיים, פתאום כולם יראו את זה, והאנשים האלו שתמיד הרגשת לידם כל כך קטנה וכל כך לא מספיקה פתאום יתחילו להחזיק ממך.
את הולכת להיות זו שממנה יבואו לבקש עצה או כיוון או רעיון או נחמה,
ייקח לך שנים להפנים את זה, ואת תמשיכי עוד הרבה זמן, גם כשהכול כבר יהיה בסדר, להרגיש שעוד רגע ידליקו את האור ויראו אותך שם בפינה קטנה ומכווצת ולא יודעת מהחיים שלה,
אבל לאט לאט זה ייעלם, ואת, על כל המטר וכלום שלך, תגלי שאת גדולה.
ואני רוצה להגיד לך שתהיה לך משפחה. וילדים. ואיש.
ואת יכולה להירגע עכשיו, ולהפסיק עם החיפוש הזה המייסר,
ולשמור על הגוף שלך במקום על הלב.
את הלב תפתחי, לא את הגוף, לא ממנו תגיע התשובה.
ויש לי גם בשורה מהעתיד בשבילך יקירתי הפרועה, זה ייקח זמן אבל מתישהו את סופסוף תלמדי להסתדר עם התלתלים!
הלוואי והייתי יכולה להיות שם אִתך, זה היה כל כך עוזר.