שנת הפרינצסה | רינת שניידובר

אני די מחוברת אלייך עדיין, ומתוך המקום הזה, האינטימי והילדי, אני חייבת לטפוח לך על השכם: היית מאה אחוז, כפרה. היית את, חדה וחד-פעמית, אפילו כשלא היית בטוחה ואפילו בגיל 15, כשחשבת שהצלחת לאלף את עצמך להיות משמימֵמֶת כזאת עם חבר ובגדי גוף צמודים. מזל שבשלב הזה כבר ידעת לגמור לבד בבית, כי עם חברים כאלה מי צריכה אויבים.

ולא ידעת את זה אז, כמובן, אבל התיכון לא שונה הרבה מהחיים במיינסטרים. בשני המקרים, הבנים הם שקובעים מי תהיה פופולרית, והסטנדרטים די ברורים: נוסף על מראה חיצוני מתקבל על הדעת פלוס (שיער חלק וגזרה דקה הם מאסט, בעיקר בגיל העשרה), רצוי שתהיי כמה שיותר עדינה, מבינה ומכילה, וגם שקטה בחברת הבנים, כי בנים אוהבים להפגין את ידיעותיהם ולספר סיפורים ולא אוהבים תחרות. מידה של סנוביות עשויה להוסיף (חשוב מאוד לזכור שבנים אוהבים לצוד, אז מי שרוצה למצוא חן בעיני בני המין המכונה החזק, רצוי שתספק להם את הצורך הזה), וגם איפוק שיתבטא בכל התחומים, ובמילים אחרות – כמה שפחות להיות.

איזה מזל שנכשלת. כמה הרפתקאות, כמה עונג, כמה חברויות אמיצות וצחוקים, כמה עצמאות, כמה אהבות, כמה תשוקות וסיפוקים הרווחת בזכות העובדה שלא היית מסוג הבנות שבנים מזמינים אותן לצאת. ומזל שאני עדיין את. ושאת אני, לנצח.