16 בינואר 2014

את הולכת לרקוד | שני

אני מסתכלת עלייך לפעמים, עם הפנים המבוישות שלך. את מפחדת להוציא מילה מהפה כי אולי זה יהרוס. אולי הם יחשבו שמשהו לא בסדר אִתך. אולי הדברים שלך יזעזעו את הסדר הקיים. בשבילך הסדר הקיים הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות. תפקידך רק לצפות מהצד והעיקר לא להפריע.

אני רואה אותך, אני יודעת שבתוך תוכך את יודעת שאת טובה. את יודעת שאת חכמה. את יודעת שאת עוד רגע הולכת להתפוצץ מהשתיקה הזאת.

את הולכת לרקוד.
ושם בסטודיו, עם כל תנועה שלך את אומרת את כל מה שלא העזת להגיד מעולם.
את מניפה יד ואת אומרת להם שאת שונאת אותם כי הם סותמים לך את הפה.
את מניעה את הצלעות ואת מקיאה עליהם את האישה שאת. זאת שבחוץ מכווצת כולה, מרגישה ילדה לא מפותחת ולא ראויה.
את מרימה רגל ואת מבקשת לנטוע את קיומך ביקום.

את רצה, את קופצת, את נמתחת כמו מסטיק, ואת סולחת להם ואת מחבקת אותם ואת מרגישה שאת יכולה שם גם לאהוב.

אני רואה אותך ורוצה להגיד לך שאפשר.
את שומעת אותי. את רוצה להאמין שזה אפשרי לחיות את כל זה גם מחוץ לסטודיו. שזה בסדר להרגיש את כל הדברים האלה, שמותר לך לכעוס ולכאוב ולשנוא, שמותר ליהנות. ושאת תוכלי גם בסוף לאהוב. בפשטות. בלי להזיע שעות עם אדים על החלונות.
את רוצה לרקוד גם בבוקר, כשאת פוגשת את החברים שלך. גם בתוך הכיתה, גם בהפסקות. את רוצה לרקוד גם כשאת מגיעה הביתה מול ההורים שלך. במקום זה את רצה להיסגר בחדר למרות שממש נמאס לך מזה.
אני מסתכלת עלייך.

אני רוצה להגיד לך שהכול בסדר. את ממש טובה, ממש כמו שאת. את לא צריכה לשנות כלום בעצמך.
הם ממש אוהבים אותך, בדיוק ככה. אימא ואבא והחברות והמורים והחברים.

ועכשיו, בדיוק כמו שאת ובדיוק איך שהם, תנסי לתת להם אהבה. תבדקי מה הם צריכים. 
אני אספר לך שגם אני רוקדת. עדיין… ואני עדיין מקללת עם התנועות שלי לפעמים, אבל אחר כך אני בודקת מה הם צריכים, כל אלה שנמצאים שם לפניי, ואני מגלה שהם צריכים אותי בדיוק כמו שאני בתוספת אהבה ויחס אליהם.

אני מקווה שאת שומעת.