ילדה, אולי תבכי קצת?

לפני יותר מחודשיים החלטתי לכתוב גם לך מכתב, כמו נשים אחרות, בדיוק איפה שאת, בגיל 13. ואז, כל יום היו לי דברים אחרים לכתוב. יום אחד חשבתי לומר לך: "תיזהרי! יקרה כך וכך" והבנתי שאין לזה טעם. יום אחר הרגשתי שאני מרחמת עלייך קצת, על חלק מהדברים שאת מאמינה בהם וחושבת, בעיקר על עצמך. היו ימים שהצלחתי לא לחשוב עלייך בכלל, ולפעמים רק ריח או תחושה, או המראה שלך, הנערי והמוזנח, עלה לנגד עיניי. הבוקר אני מרגישה שאני מצליחה סוף סוף לראותך כמעט כמו שאת, גם עם חוש ההומור היצירתי, הסקרנות המשגעת והכמיהה לחברות ואהבה. אבל מה כבר יש לי לומר לך...

אילו יכולתי הייתי מספרת לך שהעולם, והאמון שאת נותנת בו, הולך להתרסק כמה וכמה פעמים בשנים הקרובות. שאת הולכת לבנות סביב הלב שלך שריון מגן ממתכת לא חדירה, עד כדי כך שגם לך יהיה לפעמים קשה להקשיב לפעימות לבך. הייתי מספרת לך ממרחק השנים שזה יפריע לך לנשום, ולאהוב, ולחיות. הייתי מלמדת אותך לבכות, כמו שאני עושה עכשיו, שזה בריא ומשחרר, במיוחד אם יש לך חיבוק אוהב ליד. יום אחד יהיה לך קל לבכות, יהיה לך קל לדבר באמת, ויהיה לך כל כך קל לאהוב. את מאד אהובה כבר עכשיו, וכמעט תמיד תהיי מוקפת באנשים ובעיקר נשים שאת אוהבת והן אוהבות אותך.  

אני רוצה להזכיר לך את מה שאת יודעת אבל קבור גם איפשהו שם מתחת לשריון: שאת מוכשרת, מעניינת, יפה, מצחיקה, מרשימה, חכמה, וכל כך כל כך חיה. ושהחיוך שלך, אין כמוהו.