15 בינואר 2014

הלוואי שתזדקפי | רבקה

הכי הייתי רוצה שתזדקפי.

שתזדקפי, ותחייכי, ותראי – כמה טוב לו לעולם שאת ברייה בתוכו.

אני יודעת שכשאת הולכת שפוף, בבגדים הענקיים האלה, את רוצה להיעלם.

אני יודעת שכשאת מעשנת, את רוצה להרגיש, את רוצה למחות.

אני יודעת שכשאת מבלמסת, את רוצה לשכך את הכאב.

אני יודעת שכשאת כמטבע עובר לסוחר בין הבנים בשכבה, את בכלל מחפשת את האהבה של אימא שלך. אבל זה לא מה שיביא את האהבה הזאת...

לא נעים לי להודות. אבל אפילו היום, כשכבר ריפאתי הרבה פצעים שנוצרו כשהייתי את, עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי מקיימת יחסי מין עם גברים החולפים בחיי, לא מתוך רצון אמיתי, אלא כ"תשלום מס סביר" שבסופו אולי אזכה לחיבוק...

את יודעת מה? זה לא באמת עובד...

שום דבר חיצוני לא ימלא את האהבה שאת מרגישה כחסרה לך.
שום סיגריה, ג'וינט, עוגה או גבר שימזמז לך את הציצי לא ימלאו את הריק הזה.
שום דבר חיצוני לך לא ייקח ממך את חוויית הבושה/מלוכלכת/רעה/מכוערת/שמנה/אשמה/מקוללת שקיימת בתוכך. 

אבל את יודעת מה כן?
חיוך. הלוואי שלרגע אחד תזדקפי, תנשמי עמוק, תחייכי,
ולרגע אחד תרגישי - כמה יפה את. איזה אדם יפה את. כמה רגישות יש בך. כמה מבורכת את. כמה מיטיבה את עם הזולת. הלוואי ותיטיבי ככה עם עצמך.
ועם כל הקלישאה, הלוואי שתרגישי נסיכה.

וקריצה קטנה מהעתיד: בזמנך זה לא היה מקובל, אבל בשנים האחרונות יש נורמה כזאת בגני ילדים שבמקום להגיד לילד שעשה מעשה רע שהוא "ילד רע", אומרים לו "התבלבלת". יש בזה משהו חמוד בעיניי. ואימא שלך? אולי היא צועקת וכועסת ומענישה והודפת ולא מחבקת, אבל האמת היא שהיא אוהבת אותך. ואולי יצא לה קצת עקום, אבל זה מה שהיא יודעת לתת לך. כי אף אחד לא לימד אותה. אז בבקשה, אל תחווי אותה כ"אימא שונאת אותי", במקום זה תנסי לחשוב "אימא התבלבלה".

אוהבת אותך, אני

את אהובה


את יודעת שאת בסדר, אני יודעת שאת יודעת שבסך הכול לא רע. ובכל זאת יש שניים-שלושה דברים שהייתי שמחה
לומר לך –

הראשון הוא שהחיים עוד ישתפרו. עוד יהיה ממש ממש טוב.

השני הוא שבית הספר שאת הולכת אליו הוא בזבוז זמן. את נערה חכמה וסקרנית, ושם רק מדכאים את רוחך. זה אומר שאת צריכה לקחת אחריות על החינוך שלך, ללמוד מה שאת רוצה ולפתח את עצמך ולא לסמוך עליהם. וגם – אל תלכי לבית הספר אם זה לא מתאים לך. את לא מרוויחה משם כלום.

השלישי קשור למין. אל תקיימי יחסי מין לפני שאת מוכנה. קראי על זה, יש הרבה דברים לדעת. דעי שאת בסדר ושאת לא צריכה לעשות דברים שלא נעימים לך, גם אם מקובל לעשות אותם. את לא צריכה "להחזיר" על כל דבר שעושים לך. תעשי רק מה שנעים וטוב לך באותו הרגע, תהיי פחות עסוקה בדאגה שמצפים ממך למשהו שאת לא מספקת.

את אהובה.

יותר פשוט | גל

הראש שלך מלא מחשבות
את לא שקטה. על פניו הכול בסדר, את נראית רגיל ומתנהלת רגיל וגדלה בתנאים רגילים אבל מרגישה כבר זמן מה שזו לא את, זה לא המקום, אלה לא החיים, לא ככה זה אמור להיות... ואת שומעת מסביב שזה לא הם – זו את, את השונה, את צריכה להתיישר כמו כולם.

יהיו עוד שנים כאלה
את עוד תעברי דרכים ואנשים ומקומות
תעטי מסכות ותחבשי כובעים
תעלי ותרדי
ולא תמצאי מנוחה
כמו גל

תני לי להביט עמוק בעינייך, עיניי
תני לי ללטף את ראשך
להרגיע את המחשבות
ולהבטיח לך
שאַת זה הכי טוב שיש
אל תפחדי ואל תיאבקי בזה

כל רגע נמוך
כל מחשבה מתסכלת
כל תקופה רעה
יהיו שיעור למה שעוד נכון לך
יהיו חיזוק לדרך המיוחדת שלך
רק יעצימו את מי שאת

יש גלים אחרים
והם נושאים עִמם שקט.


14 בינואר 2014

הנקודה הזעירה הזאת שדולקת כמו נר | ענת


זה הולך להיות לא פשוט. לא פשוט. עוד מעט הכול ילך וייסדק, ובסוף יישבר ברעש גדול. אבל את יודעת? כל מה שעוד יגיע, הוכן במיוחד בשבילך, ואת יכולה, כן, את יכולה לשאת את זה.
אז בפעם הבאה שתרגישי איך הגוף שלך קטן מדי בשביל להכיל את הרגש, ושהבלבול מפרק את ההיגיון, בבקשה תאחזי בנקודה הזעירה הזו שדולקת כמו נר, ומזכירה לך שכל זה משחק שנותן לך הזדמנות עוד לגדול.

מצחיקות כל הברכות האלה: "תישארי בדיוק כמו שאת" ו"בחיים אל תשתני" שקיבלת מהחברות. אל תישארי בדיוק כמו שאת, ותשתני כל הזמן. תני לעצמך להישבר ולהבנות כל רגע מחדש. בלי פחד. אַת זה לא איך שאת נראית, ולא מה שאת יודעת, לא הכישרון שלך ולא ההרגשות שלך. מה שאת – נמצא מעל כל זה, וביחד עם אחרים. החיים רחוקים מלהיות "המסלול האישי שלך להצלחה", והאושר שאת מחפשת טמון ביחסים. כן, העניין הפעוט והבלתי אפשרי הזה. חפשי את הדרך ללב של אימא שלך ואבא שלך, של האחים שלך ושל החברים שלך. חפשי את הקִרבה, את הקשר שמתחבא שם,
ותגלי שהכול בעצם, ממש ממש בסדר.

שום דבר פה לא נצחי חוץ מאהבה | שי

את צודקת. זה באמת סוף העולם. זה באמת חסר היגיון, מטורף.

את צודקת, בשאלות שלך – בשביל מה כל זה? ומה חשב לעצמו אותו אחד שהמציא את הכול? אל תרפי לרגע מהחיפוש אחר התשובה!

אלו לא שאלות מוזרות, את לא מוזרה, ובטח שלא אשמה. 

אל תיקחי את זה אישית, את עוד שחקן במערכת הרבה יותר מורכבת, והדברים מסתובבים לפעמים כך שקשה לראות תמיד סיבה ומסובב.

אל תפחדי ואל תשחקי אותה תמיד כזו אמיצה.

זה בסדר ששום דבר לא מספק, שאת מחליפה עניין כל חצי רגע, שבא לך לבלוע את הכול ושתמיד בסוף נשארת ריקה. המילוי לא נמצא בחפצים או בידע ובטח שלא בכבוד.

זה לגיטימי שחברים מתחלפים ושלאף אחד אין דברי חכמה לומר באמת. למרות שתמיד כדאי להיות בהקשבה, לכי תדעי על מי תיפלי בסוף.

תחפשי את הסביבה שאת הכי רוצה שתשפיע עלייך, סביבה שבה את מרגישה בטוחה להיות מי שאת.
אל תחשבי שלגדולים יש בהכרח יותר מלקטנים ממך, אבל אל תהיי תמימה, הם אבודים בדיוק כמוך ולא בהכרח יהיו אלה שאפשר לקחת מהם דוגמה.

תהיי את הדוגמה שאת רוצה לראות סביבך, תבראי את המציאות ותראי שיש לך יכולת לשנות. לכל מחשבה שעוברת בראשך ולכל תנועה שלך יש כוח אדיר – גם אם זה עדיין לא נראה.

העולם הזה הוא רק קרש קפיצה, אל תיקחי אותו ברצינות מדי, אבל גם אל תזלזלי בכל הדברים שהוא רוצה להעניק לך במתנה.

שום דבר פה לא נצחי, חוץ מאהבה.

12 בינואר 2014

נורמלית | עדי

לצאת מהארון היה בשבילי תהליך לא קל, ומצאתי את עצמי מנסה להיכנס בחזרה לתוכו כמה וכמה פעמים. רק רציתי להיות "נורמלית", וללהיות נורמלית בתיכון הייתה משמעות אחת – להיות כמו כולן.

אם אני של היום הייתה פוגשת את אני של אז, הייתי מציעה לעצמי לקבל את הקשיים ולא להתנגד להם.

הייתי מגלה לאותה נערה שהשאלות שהיא שואלת את עצמה הן רק ההתחלה של בלבול גדול שהיא תחוש במשך שנים ושחשוב לעבור בתוכו על מנת להגיע למקום שלם.הייתי מדגישה בפניה שהבחירה שלה את מי וכיצד לאהוב היא בחירה שלה בלבד. הדעות של החברות והחברים מסביב לא ישנו את זה. גם לא הדעות של המשפחה.


בעיקר הייתי מרגיעה את אותה נערה ומבטיחה לה שהיא לא תהיה לבד. האנשים מסביבה, אלו שבאמת חשובים לה ובאמת אוהבים אותה, ידעו לקבל אותה בדיוק כמו שהיא. היא תדע אהבה ותדע חברות ותדע מהו יחד.

היא תעשה אהבה ותרגיש נאהבת ותרגיש נורמלית.כי היא נורמלית.

היום אני אומרת שאני לסבית בלי להרגיש פגומה.

8 בינואר 2014

אל תתחילי | עמית

מה שהכי הכי הייתי רוצה לדעת בגיל 13, אותו גיל מטונף ששום דבר לא מסתדר בו, בעיקר לא אני, אותו גיל שבו ההסתרה הפכה אצלי לטבע, ומעולם לא חזרה לעצמה, אף פעם לא חזרתי להיות בת 12 חסרת מודעות, ואני מתגעגעת לזה עד כאב.
אז מה לא ידעתי ואני יודעת היום כאמת מרה?
אל תתחילי. אל תתחילי במנהגים שלא תוכלי אחר כך בלעדיהם, אל תתחילי בשנאה עצמית שתהפוך לטבע שני, אל תתחילי לאכול אחרת, אל תתחילי לא לאכול, אל תתחילי לחטט, אל תתחילי להכאיב, אל תתחילי! הרבה יותר קל לא להתחיל מאשר להפסיק.

תתענייני בדברים במקום, תעשי דברים, הכי חשוב לעשות דברים, עשייה היא הצלה, ואני גיליתי את זה מאוחר מדי. אל תתחילי, אם את צריכה עזרה, דברי איתי, דברי עם חברים, תמצאי מישהו או משהו שיעזור לך לעשות. לא ממש חשוב מה. תהיי עסוקה.
את יודעת איך אני יודעת שהתבגרתי? אני מסתכלת על מתבגרים, על ילדים, וכולם יפים בעיניי, אני מרגישה זקנה מתמיד כשאני מרגישה ככה, אבל זה נכון. הצעירוּת שנראית בעינייך ככיעור היא יפה כל כך,
היא מלאת כוח, את באמת יכולה לעשות הכול. את לא צריכה נסיך שיציל אותך, ובינינו, גם אין נסיכים.

חבל שאני צריכה להגיע לגיל 35 כדי לחשוב טובות על מי שהייתי בגיל 15, וחבל שכנראה אצטרך להגיע לגיל 75 כדי לחשוב טובות על מי שאני עכשיו - מקווה שאת תהיי זו שתשברי את המעגל, זה לא שווה את זה.

6 בינואר 2014

תהיי גיבורה, תקשיבי לעצמך | נעמה

מה לכתוב לנערה שהייתי, שאני זוכרת כל כך טוב איך הרגישה? 
את מרגישה כל הזמן שאת מדי משהו. ביישנית מדי, רוצה מדי, שקטה מדי, מתבוננת מדי. בצד מדי. לא מספיק באמצע. לא כמו זאת, לא כמו ההיא, לא כמו החברה הכי טובה שלך או החברה השנייה הכי טובה שלך. אין לך היופי שלה, הבגדים של ההיא, הפלרטטנות והתעוזה של זאת מהשכבה מעלייך. מתחשק לי להגיד לך שזה בסדר גמור מה שאת. זה בסדר לגמרי. זה מעולה לגמרי. תקשיבי לקול הפנימי הזה, לביישנות הזאת, כי היא האמת שלך ברגע זה. ולהקשיב לאמת שלך זאת הקלישאה הכי אמיתית שיש. 
יש דרך פשוטה לדעת מה נכון לך ומה ממש לא. זו דרך שלקח לי לא מעט שנים ללמוד, והייתי כל כך רוצה ללמד אותך. אם משהו בעולם, כל דבר שהוא, גורם לבטן שלך להתכווץ בצורה לא נעימה - זה הסימן הטוב ביותר שזה לא המקום שלך. הגוף שלך כל כך חכם שברגע שמשהו שלא מתאים לך קורה, הוא מאותת לך. תהיי אמיצה ותקשיבי לו. תהיי גיבורה ותעשי את מה שהוא אומר לך, גם אם זה מעליב מישהו או מנוגד למה שכולם חושבים שמתאים לך. הבטן יותר צודקת מההיגיון.

5 בינואר 2014

מי שהייתי אמורה להיות | ליטל

תמיד שאלתי את עצמי מתי אהפוך למי שהייתי אמורה להיות. והיום פתאום אני שואלת, האם אהפוך למי שהייתי אמורה להיות?
על מה בזבזתי את כוחותיי המועטים?
על שנאה עצמית, על רצון אינסופי להיראות טוב,
על מאמצים למצוא חן אפילו בעיני זרים, על דיאטות,
על היענות לצרכים של הילדים שלי, שכנראה היו מסתדרים בלעדיהם, על קורבנות שהקרבתי לבן הזוג שלי בלי שביקש, על פרשנויות של כל
 מילה שאמרו לי,
על בושה, על פחד משתק מאינטראקציה מקצועית כלשהי, על פחד מוות מכאב, מאכזריות
.
יש ימים שאני יודעת שהזמן שלי מתקרב ושהקטן יהיה במסגרת אני אתחיל, לאט לאט להפוך
להיות מי שהייתי אמורה להיות.
יש ימים שאני יודעת שזה לא יקרה, כי ההתמסרות לילדים ממילא הייתה רק תירוץ, כי המראה של הבטן שלי מטריד אותי יותר מכל דבר אחר, כי אני יודעת שאחרי שאבנה משהו, לא אוכל להוציא אותו מהכוח אל הפועל, כי אין לי אומץ.
כמה אני רוצה להפוך להיות מי שהייתי אמורה להיות? 
לפעמים הרצון הזה אדיר, מחזק, מטלטל
לפעמים לא קיים
מי זאת מי שהייתי אמורה להיות?
הייתי אמורה להיות מישהי ששטף הרעיונות שלה לא מפסיק לזרום, הרעיונות מתגשמים, משתלבים זה בזה, מעמיקים, יוצאים החוצה. לא מעניין אותה איך הבטן שלה נראית, לא מעניין אותה מה חושבים על הפרויקט האחרון, היא יודעת שהוא מצוין או גרוע. רושפת.
למה עוד לא הפכתי למי שהייתי אמורה להיות ואולי לא אהפוך לעולם?
כי אבא בלע אותי ואימא הבהילה אותי.
אני מבוהלת מהעולם, מלנסוע עם הילדים לבד למוזיאון, מלהתקשר לסטודיו.
אני מבועתת לכמה ימים כשאני שומעת או קוראת על אכזריות איומה, על חוסר אונים.
מסתובבת עם עצבים חשופים, אומללה, מרוקנת מתקווה.
אני מאמינה שהעולם ברובו נורא.
מנסה ללכת בין הזוועות, להינצל.
רוצה להתחיל משהו, להמשיך, לרדת לעומקו, להתאמץ, להצליח, להמשיך.
כל מה שאני מתחילה נקטע מילד שבוכה, מעצלנות, או רעב, או חוסר תקווה.
לנערה שהייתי אין לי מה להגיד כי לצערי לא שמרתי איתה על קשר ועקבותיה אבדו.
לאישה בת ה-37 שאני היום אני רוצה להגיד - תהפכי למי שהיית אמורה להיות.

4 בינואר 2014

מה שאת באמת רוצה | כנרת

יש שאלה אחת שאילו השבתי עליה לעצמי בזמן, אילו נשאתי אתי תשובה צלולה לשאלה הזאת, יכולתי לחסוך לי שנים של צמצום, כיווץ והקטנה שנובעים, תמיד, מהניסיון העקר לעורר אהבה במקום שהיא פשוט איננה. זאת השאלה, קחי לך:

מה את רוצה להרגיש כשתהיי עם האיש שאוהב אותך? מה תרגישי בלב או בבטן, בכתפיים, באגן? דמייני לפרטי פרטים – לא אותו, לא את מראה פניו, לא את מה שהוא אומר, לא את מה שהוא עושה, לא את מה שהוא חושב עלייך, לא אותו, לא. דמייני אותך, בגופך, לפרטי פרטים. איך את נושמת כשמישהו אוהב אותך, ומה את מרגישה כשהוא שם, ומה המבט שלו עושה לך, ואיך נראים החיים שלך לאור האהבה שלו, ואיך את מלאה ושמחה ופורחת כשיש איש שאוהב אותך ככה, בשפע. ואז תנצרי את הדמיון הזה ותעטפי אותו ברוך וקחי אותו אתך בעדינות לכל מקום. זה, ורק זה, הוא הרצון שלך. יהיו בדרך הרבה דברים שיתחזו לזה, יהיו כאלה שיגידו את הדברים הנכונים ויעשו הכול כמו שצריך ויחייכו חיוך מקושט בגומות חן, אבל הם לא יהיו שם באמת, הם לא יאהבו. ואת תוכלי להציץ בתמונה שציירת לך, ולראות שזה בכלל לא דומה, שזה קטן וצפוף ומכווץ את הבטן במקום להרחיב את הלב, ותוכלי להיזכר מה את באמת רוצה, וללכת לחפש את זה במקום אחר.

ובכל פעם שתרצי איש ויישאר בך ספק – אם הוא רוצה או לא, ולמה לא, ואולי בכל זאת כן, ואולי אם תתאמצי, או תוותרי קצת, ולמה שום דבר אתו לא פשוט וברור – תעלי בפנייך את התמונה הזאת, הברורה מאוד, השופעת נדיבות ושמחה, ובמקום לשאול אם הוא רוצה להישאר, תשאלי אם את רוצה. את התשובה תדעי בגוף. תקשיבי לה. תעשי מה שהיא אומרת. התמונה הזאת תוביל אותך אליה.

13 | טליה

אני לא מקנאה בך. כל בוקר את קמה לעוד יום שבו את מתרוצצת בעולם בלי קליפה; אין עור, הכול רק עצבים חשופים. כל מילה, מגע, מחשבה - עוברים בך. הכול חורך. כל תנודה מורגשת.
יש היסטֶריה בקיום שלך בעולם: להיזכר. להשפיע. לשנות. להיראות. להיספר.
את מפחדת משקט.

אני לא מקנאה בך. נדמה לך שככה זה, שאלה החיים. אין לך מושג שכל זה שוכך מתישהו, שאפשר לנוח.
את בטוחה שזה אושר: ההלם הזה, הרעד, התנועה הבלתי פוסקת, ההתרוצצות.
בולעת את העולם כמו נשימה אחרונה. טורפת את החיים אבל מפחדת להפריע את סדר הדברים. תמיד ילדה טובה. תמיד משתדלת.

אני לא מקנאה בך. מודדת כל יום מסכה חדשה. מי להיות, עד כמה ואיך בדיוק.

אני לא מקנאה בך. מְכל דקיק, גבעולי. בעומק, הכול רותח, גדוש ופועם.
שום קשר בין איך שאת נראית לאיך שאת מרגישה בפנים.

אני רוצה ללחוש לך בסוד:
אל תיתני את הכוח שלך. אל תישָפכי החוצה, אל תבזבזי אותך.
אל תהיי נחמדה. אל תהיי מקסימה. אל תהיי יפה. אל תהיי טובה.
אל תפחדי כל כך.