ילדה, אולי תבכי קצת?

לפני יותר מחודשיים החלטתי לכתוב גם לך מכתב, כמו נשים אחרות, בדיוק איפה שאת, בגיל 13. ואז, כל יום היו לי דברים אחרים לכתוב. יום אחד חשבתי לומר לך: "תיזהרי! יקרה כך וכך" והבנתי שאין לזה טעם. יום אחר הרגשתי שאני מרחמת עלייך קצת, על חלק מהדברים שאת מאמינה בהם וחושבת, בעיקר על עצמך. היו ימים שהצלחתי לא לחשוב עלייך בכלל, ולפעמים רק ריח או תחושה, או המראה שלך, הנערי והמוזנח, עלה לנגד עיניי. הבוקר אני מרגישה שאני מצליחה סוף סוף לראותך כמעט כמו שאת, גם עם חוש ההומור היצירתי, הסקרנות המשגעת והכמיהה לחברות ואהבה. אבל מה כבר יש לי לומר לך...

אילו יכולתי הייתי מספרת לך שהעולם, והאמון שאת נותנת בו, הולך להתרסק כמה וכמה פעמים בשנים הקרובות. שאת הולכת לבנות סביב הלב שלך שריון מגן ממתכת לא חדירה, עד כדי כך שגם לך יהיה לפעמים קשה להקשיב לפעימות לבך. הייתי מספרת לך ממרחק השנים שזה יפריע לך לנשום, ולאהוב, ולחיות. הייתי מלמדת אותך לבכות, כמו שאני עושה עכשיו, שזה בריא ומשחרר, במיוחד אם יש לך חיבוק אוהב ליד. יום אחד יהיה לך קל לבכות, יהיה לך קל לדבר באמת, ויהיה לך כל כך קל לאהוב. את מאד אהובה כבר עכשיו, וכמעט תמיד תהיי מוקפת באנשים ובעיקר נשים שאת אוהבת והן אוהבות אותך.  

אני רוצה להזכיר לך את מה שאת יודעת אבל קבור גם איפשהו שם מתחת לשריון: שאת מוכשרת, מעניינת, יפה, מצחיקה, מרשימה, חכמה, וכל כך כל כך חיה. ושהחיוך שלך, אין כמוהו.

הכול עוד יקרה לך | טלי

המשיכי לחלום, דעי לך שאת מגשימה את חלומותייך.

עוד יגיע הרגע שבו תעופי לעולמות רחוקים, אל המדבר, יערות הגשם, יחפה על החול מזריחה לשקיעה. תפגשי אנשים בכל הצבעים, תנדדי ממקום למקום. שם תוכלי להיות את, תרקדי לך בחופש מוחלט. תרגישי שסוף סוף רואים אותך, אוהבים ומעריכים, כן, גם אנשים שראית רק לרגע ועברו הלאה. לעתים מבט אחד אומר כל כך הרבה.

עוד יגיע הרגע שבו תוכלי לבחור איפה להיות. עוד תהיה לך היכולת לקום וללכת ממקום שלא טוב לך. אם יתחיל להיות קצת קר, תוכלי לנדוד לארצות חמות.

עוד תשחי באוקיינוס של רגשות, תנסקי לשמים ותיפלי חזק לאדמה. כמו שאת אוהבת, להרגיש חזק, לצלול עמוק ולעלות חזרה. העיקר להיות חופשייה לנוע.

הפחד הזה שבך, שעוד יום עובר ולא חוזר, עוד יום עובר בלי משמעות והרי חיים פעם אחת; חרדת הקיום, הפחד הזה, הוא בעצם מה שמניע אותך לחיות את הרגע.

וזה בסדר עכשיו, מותר לך להתבונן, להטיל ספק, לחשוב שלא הכול ברור מאליו, שיש שם הרבה יותר ממה שאת רואה ומרגישה עכשיו.

זה עוד יגיע.

ועכשיו, היי שלווה, העלי חיוך על פנייך, כי את קרובה לפתוח את הדלת הזאת, לרוץ אל המרחבים הפתוחים, אל האופק. והשמים כחולים והשמש יהיו לך סימני דרך.

הייתה סיבה טובה שהתעקשת להישאר בחיים

אני זוכרת אותך בת 14 בכיתה ז', הולכת עם גולפים וכל כך לא מרוצה שהחזה שלך מתחיל לצמוח. החזה היפהפה שלך – שהיום את כל כך מרוצה מצורתו, גם אם הוא במידה בי ולא סי – היה אז מקור לבושה ולהסתרה. לא אהבת את הפטמות שמתחילות להיראות מבעד לגולף, והתחלת ללבוש חולצות משובצות גדולות עם זוג כיסים בפרונט. התביישת כל כך בסימני הנשיות שלך – השיער בבית השחי ובפות – וגם לא שמחת במחזור שקיבלת. למען האמת, ממש הצטערת שקיבלת אותו.

ואני אומרת לך ממרום שנותיי: תאהבי את הגוף שלך ואת האישה שאת הופכת להיות. כי זה מה שיש לך, ומה שיש לך זו את.

גם בכיתה ט' הלכת בשמלות היריון רחבות, אף שהיית רזה. לאורך השנים שנאת את הירכיים שלך כל כך, עד שלא האמנת שמישהו יאהב אותך אי פעם אם יראה אותך בתחתונים או בביקיני. ואני רוצה להגיד לך שאף אחד לא מושלם, וגם אם את לא נראית כמו דוגמנית-על, את בסדר גמור, וגברים יימשכו אלייך גם אם יש לך צלוליטיס, כי את מגניבה ואת יפה ואת מיוחדת, ויש בך כל כך הרבה עומק, ואת מריחה נהדר, והעור שלך חלק וקטיפתי, ואת מנשקת נפלא, וגם תדעי בהמשך להיות אותנטית במיטה ומחוצה לה.

אני יודעת שאת חולמת על חבר ועל זוגיות ועל משפחה שתקבל אותך באהבה. צר לי לבשר לך שזה לא בהכרח יקרה, ועם כל הכאב שבדבר, חשוב שתדעי שזה לא עושה אותך פחות ראויה, יפה או מוכשרת. את מיוחדת, וייקח זמן עד שבן הזוג המיוחד יגיע אלייך. וגם כשהוא יעזוב, את כבר תדעי שאת יכולה לחיות חיים משותפים עם בן זוג, ושאם זה קרה פעם אחת – זה יוכל לקרות גם פעם שנייה. רק התאזרי בסבלנות ואל תסתפקי בפחות מתחושת האיחוד שכל כך חשובה לך.

מוזר, בהתחלה התכוונתי לכתוב לך שאולי חבל שתכנון ההתאבדות שלך (מכתב וכדורים) לא יצא לפועל, כי העולם חרא ותישארי לבד ואנשים ישברו לך את הלב לרסיסים, וגם הגנים שלך לא יעשו לך את החיים קלים, אבל אני מוצאת את עצמי אומרת לך שחשוב שתלמדי להסתכל על חצי הכוס המלאה. כן, אולי לא תהיה לך זוגיות וילדים (ואולי זה יגיע בשלב מאוחר יותר בחייך, לעולם אין לדעת), אבל תעסקי בעבודה של נתינה, ואנשים יעריכו מאוד את המקצועיות שלך ואת הרגישות, החמלה, הידע ועומק הראייה.

יהיו לך כמה חברות טובות שלא יעזבו אותך כמו כל השאר ויישארו שם עבורך באש ובמים וירימו אותך מאשפתות.

כל מה שאת צריכה הוא להאמין בעצמך ולהיות אופטימית.

את תלמדי בבודהיזם שטבע הדברים שהם משתנים, כך שיהיו תקופות רעות ויהיו תקופות טובות. אל תוותרי על החיים הללו. נכונו לך עוד דברים טובים, והעולם מלא באפשרויות.

נולדת פחות מקילו והייתה סיבה טובה שהתעקשת להישאר בחיים. תני אמון בנשמה שלך שהייתה כל כך נחושה בדעתה להישאר כאן בעולם הזה.

אני אוהבת אותך כפי שאת. אני לא מוכנה לוותר עלייך. תני צ'אנס לחיים באשר הם.

חוזרת אלייך | גילי פליסקין

גילי שלי. קטנה שלי. אהובה שלי.

אני יודעת כמה היה לך קשה. וכמה לבד. וכמה בושה.
וכמה אימה. אני יודעת בדיוק איך הרגשת. אני יודעת כמה פחדת. כמה חסרת ביטחון היית. כמה שנאת את עצמך. חשבת שאת חריגה. מכוערת. שלעולם לא תהיה לך אהבה.

אני יודעת היטב, כי עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא להיות את. רציתי להיות מישהי אחרת. הכי שונה ממך שאפשר.
רק לא להרגיש את מה שאת הרגשת. ברחתי ממך. התנתקתי. השארתי אותך מאחור. בניתי לי חיים אחרים.

התכחשתי למי שהייתי. למי שאת. את רצית למות, ואני עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרוג אותך. חשבתי שקברתי אותך.

איזה מזל שאת חזקה. איזה מזל ששרדת שם.
איזה מזל שחיכית לי עד שחזרתי. 
אם רק הייתי יודעת אז כמה את מדהימה. איזה אוצר את.
איזה פלא. כמה יופי. אבל אני יודעת היום. אני במקום אחר. עושה המון עבודה. עדיין. בשביל שתינו.
ועכשיו אני חוזרת אלייך. מדברת אלייך כל לילה לפני השינה, אהובה שלי. מחבקת אותך חזק ולוחשת לך שזה יעבור,
ושאני תמיד אהיה אתך. אומרת לך כמה את יפה ומהממת. כמה אני אוהבת אותך. כמה אני מתגעגעת אלייך.
כמה אני רוצה אותך. אִתי.

אני כמהה לחזור אלייך. להיות שוב את. בדיוק כמו שאת.

את אני, ואני את. כל מה ששלי שלך, וכל מה ששלך שלי.

באתי לקחת אותך. אליי. לתת לך חיים חדשים.

שבהם תהיי בטוחה ואהובה. תמיד.

אין לך מה לפחד יותר.

אני כאן. אִתך.

אוהבת.

גילי

אל תפתחי בקרב הזה | מיכל

אני קוראת לך בתוכי ומחפשת בנבכי הזיכרון רגע כזה מסוים שיעזור לי להתחבר לדמותך, ואת לא עולה ובאה... לא בקלות...

קשה מאוד ליצור עמך קשר עכשיו, אולי לא נעים להיזכר בך, אולי קצת מפחיד לגלות את כל אותן השאריות שנשארו גם היום במרחק השנים... האם אני מכירה אותך!? את רחוקה מאוד וקרובה, קיימת ואיננה, שונה ודומה כל כך עד כדי מיזוג.

וכשאת מגיחה ועולה, נראה שבכל זאת את חלק בתוכי. קשה לי להישיר אלייך מבט, להביט בך בעיניים. אני מתמלאת עצב וצער ודאגה וחרטה.

אני רואה אותך כעת בדיוק בנקודת הזמן הזו שבו פתחת בקרב הכי גדול של חייך, הקרב הפנימי המתיש, האינטנסיבי והיומיומי נגד עצמך. התחלת בלגייס שופטים, ביררת ומצאת בדיוק את אלה שלא יודעים לתת חנינה, והמשכת בכתיבת קריטריונים מחמירים. כל האנשים סביבך קיבלו הקלות והיו תמיד מוצלחים יותר, יפים יותר, ראויים יותר, חכמים יותר – יותר. זהו. בית המשפט הפנימי התחיל, התחיל ולא נגמר, לפחות עד לאותה נקודה, יותר מעשר שנים אחרי, שבה התעייפת כל כך מכל זה עד שקרסת. קרסת ואז נכנעת. ברגע כואב וקשה מאין כמוהו הבנת בבת אחת מה עוללת לעצמך כל השנים והבטחת לעצמך לנסות בכל כוחך להפסיק. ביקשת סליחה על שנלחמת, על ששפטת, על ששנאת. התחלת להירפא.

אני רוצה להציע לך לא לצאת לקרב הזה, לגלות לך ממרחק השנים כמה שהוא ארוך, כואב ומיותר. שאפשר גם אחרת, אפשר לפטר את השופטים. את לא זקוקה להם. אני רוצה לשלוח לך חמלה, אהבה ואמונה בכוחך, ביופייך, בחכמתך. לומר לך שחבל, חבל לצאת למלחמות מיותרות. תעשי שלום, טוב?

נשמה אבודה שלי | הילית

את עזובה ופגועה. אימא שלך עובדת רוב היום, ואבא שלך אוורירי. 

לחבורת ילדים אנונימיים בכל מיני גדלים וצבעים את קוראת חברים, והם לפעמים קוראים לך לשחק אִתם למטה, רק לפעמים. בכיתה את רוב הזמן "התלמידה החדשה" או "המוזרה הזאת", ולא ממש מגניב לדבר או לשחק אִתך. את שונה. 

את מקווה בכל לבך שהילה תזמין גם אותך לאחת מאותן המסיבות הסגורות של ערב יום שישי. אבל הילה לא תזמין אותך, כי את ילדותית מדי. אין לך נעלי עקב, והגרביון תלוי כמו שק על שתי רגלייך הדקיקות.

את כמו בן, ורק טושים ועפרונות מעניינים אותך. את נרדמת על השולחן הירקרק בכיתה, והמצח שלך מוחק מאות קשקושי עיפרון המסמנים את הגבול העובר בינך ובין שותפתך השמנמנה והלא מקובלת. 

את חולמת שרוני מציע לך חברות ושענבל מתחננת שתיקני אִתה ביחד מתנה לטל.

את מתעוררת... המורה שולחת אותך לשטוף פנים, ובשירותי הבנות את מוצאת את עצמך משפשפת בכל כוחך את כל הגרפילדים האפורים המרוחים על פנייך ועל אמות ידייך.

את "ילדת מפתח". תמיד תמיד לבד. 

אין לך שמחת חיים, ואין מספיק כסף בבית כדי לשמח אותך בדרכים עקיפות שלא כוללות תשומת לב ואהבה, כמו טיולים, מתנות, נסיעות וחוגים.

את חושבת. חושבת הרבה מדי, בעיקר על החיים האלה שנגררת לתוכם בעל כורחך, ואיך שני אנשים כל כך תלושים וחסרי אחריות יכלו לקחת לידיהם את שרביט האלוהים ולהפיח חיים עלובים וחסרי כול בגוף כה זעיר וחסר אונים.

בקרוב מאוד את תהפכי לברבור.

את תמצאי את מקומך בעולם גם אם אינו כולל גרביון צמוד ונעלי עקב.

ואפילו תלמדי לנצל היטב את מניית הבלונד שניתנה לך מול בני המין השני.

את תפתחי שנינות עוקצנית שאין שנייה לה וחוש הומור שישאירו לצדך רק כאלו שמבינים, כי גם הם כמוך.

את תמצאי את המעגלים היצירתיים עבורם נוצרה נשמה אבודה שכמוך. והמעגלים האלה ייתנו לך כוח.

את מתבגרת לאט. כזאת את. תמיד תישארי קצת ילדה.

נאיבית וחסרת טקט.

את תעברי הרבה דברים בדרך, חלקם קשים, אבל את כבר למודת קשיים.

את חזקה.

את תהיי אהובה. יהיה לך בעל. יהיו לך ילדים.

את תעשי אמנות. את תצליחי בזה. 

ותזכרי, את לא טיפשה, קוראים לזה דיסלקציה! יש את זה לרוב האנשים היצירתיים!

אוהבת אותך, את אחרת ומיוחדת.

הילית מהעתיד

תדעי שהזמן יעשה את שלו | שירי

היי את, אני כותבת לך ממרחק של 20 שנה קדימה. את רק בת 14 – עדיין לובשת בגדים רחבים שיסתירו את הגוף שלך, את חושבת שאת שמנה, השיער על הפנים – שלא יראו את הפצעונים.

מתנחמת בערמת ממתקים גדולה, זורקת את העטיפות מאחורי המיטה כדי שאימא שלך תמצא אותן ותתעצבן, זהו מרד הנעורים היחיד שיש לך אומץ לעשות.

בבית הספר את צל, את לא מהילדים שעושים עליהם חרם, את גם לא אהובה או מקובלת – את מקבלת את גורלך בהשלמה, את שונאת את עצמך, אז איך מישהו אחר יוכל לאהוב אותך.

אז תשמעי, הדרך שאת הולכת לעבור לא תהיה לך קלה, כי יעברו שנים עד שכל הפצעים המדממים יגלידו, וגם אז תצטרכי להתמודד עם הצלקות.

אבל דעי לך שבעוד שנה בערך תזנחי את הממתקים, ובעוד שנתיים תתחילי ללבוש גם בגדים צמודים, קצת אחר כך השיער כבר לא יהיה על הפנים, ובעוד כמה שנים את גם תרגישי אהובה – אהובה מאוד. ואולי קשה לך להאמין לזה עכשיו, אבל יום אחד, אפילו את תאהבי את עצמך. פשוט ככה.

שמחה ומעצבנת | רות

אני זוכרת את תחושת ההשתאות המהולה בקנאה אל מול אותן נערות זועפות, אלו המלאות בשנאה, בכעס, בעיפרון שחור שמרוח תמיד מדמעות מתחת לעיניים. אלו שעזבו את הכיתה באמצע השיעור בטריקת דלת וקללה ובאו כל יומיים עם ההורים לחדר המנהלת. אלו שהבריזו משיעורים וחזרו עם ריח סיגריות. אלו שמשום מה חשבו שלחתוך ג'ינס ולמלא אותו בגרפיטי-טיפקס של כת השטן וסמל peace – זו אמירה אופנתית ייחודית. אלו שלא היה אכפת להן עם מי הן מסתובבות כי אי-אכפתיות כשלעצמה הייתה אמירה נוקבת. אלו שאביב גפן דיבר רק אליהן, ושרובים ושושנים התנגנו אצלן באופן קבוע בווקמן. אני זוכרת כמה לא התחברתי לתמונת הנעורים הזו. כמה הסתכלתי עליהן ולא הבנתי מה זה נותן להן כל הזעם הזה.

אני, שכל חיי חיכיתי להיות בת שלושים כדי שסוף סוף יסתנכרנו תחושותיי הפנימיות עם גילי הביולוגי, לא הבנתי על מה יש לכעוס. על מה יש פה למרוד?

הייתי נערה שמחה. כזו שמוקפת באינספור מעגלי חברים. כזו שקוראת ספרים בוגרים מדי לגילה. כזו שלומדת בבית ספר לאמנויות. כזו שמרגישה נוח ליד מבוגרים. כזו שמנהלת ויכוחים מלאי פאתוס אידיאולוגי בתנועת הנוער הסוציאליסטית. כזו שההורים שלה הם הכי הכי מבינים, פתוחים, מקבלים. כזו שאין לה במה לבעוט, על מה לצעוק, על מי לכעוס. כזו הייתי. אולי גם את כזו? כזו שלא מתחברת לכל הזעם הזה, לכל השנאה העצמית הזאת? הרי מה יש פה כל כך לשנוא?

היום אני מצטערת שלא היה לי האומץ לכעוס אז. אפילו על דברים קטנים ופעוטים כמו הזכות להיכשל בשקט במקצועות שלא הצלחתי בהם. אני מצטערת שלא צעקתי, ששידרתי שהכול ממש טוב. כי גם כשהכול טוב, תמיד אפשר למצוא על מה לצעוק. כל כך חשוב לצעוק.

אז גם אם את שמחה – תרגישי חופשייה להיות מעצבנת, להיות מורדת, גם אם זה במקומות הקטנים ביותר. תרגישי שזו זכותך להיות מתבגרת. זה קורה רק פעם בחיים.

כי רציתי לדבר | נורית

תצעקי עכשיו, אני אומרת לך תצעקי.
רק אל תשתקי. אפילו תדברי שטויות, זה עדיף,רק תדברי. הם לא יותר שווים ממך ובטח לא יותר חכמים.

את מרגישה שאת מפסידה במאבק על מקומך, אבל בעצם הם אלה שמפסידים כי לא הצלחת לתפוס אותו. הם מפסידים ילדה שנונה, מצחיקה ויפה.

תצאי מהקונכייה שלך ותפסיקי להסתיר! מה יש לך להסתיר? השתיקה שלך שורפת אותך מבפנים, היא הופכת אותך לאוויר, לחלקיקי אבק זעירים שמתעופפים ברחבי י5 ואף אחד לא מבחין בהם. ונדמה כי הם רואים דרכך. אבל אני רואה אותך ורואה מה שיש לך לתת. ואילו רק היית אַת, אז היית מישהי שרואים אותה ומעריכים ורוצים להיות בקרבתה.

אני לא אשכח אותך נערה שלי לעד, כי השארת צלקת על לבי, למרות שמאז זקפתי גבי והרמתי ראשי. זיכרונות הנעורים צרובים בנו לעד.

זו את, זו אני | טלי גור

ילדה, נערה. אבודה. עצובה. מחפשת זהות ומשמעות בבית;
בבית הספר; בתנועה. 

ספק ילדה ספק אישה. לפעמים בכלל רוצה להיות בן. מחזור שמתעכב וגוזייה שמכאיבה. את לובשת עוד טי-שירט ומעליה עוד שכבה. סוודר שאימא סרגה מרגיש פתאום דבילי. 

את מכסה את העיניים בפוני ארוך, נועלת רק נעלי ספורט או נעליים גבוהות. מגלחת את השיער ולא מצליחה שיגדל אחר כך.

פאנקיסטית, היפית, פריקית.

לפעמים את רוצה להיות סתם אחת, מהשכונה. ושיניחו לך. 

עוד לא התנשקת. בת 13 ובת 14 ו-15 ועוד לא היה לך חבר. פוסטרים במקום קירות. אנשים שמתו מזמן. ג׳ניס ג׳ופלין והדלתות. ילדות חמוצה מתוקה בקריות. 

זו את, מי שהייתי לפני 20 ומשהו שנה?! רואה את התמונות ולא מאמינה.

ילדה. נערה. אבודה. אהובה.

שנת הפרינצסה | רינת שניידובר

אני די מחוברת אלייך עדיין, ומתוך המקום הזה, האינטימי והילדי, אני חייבת לטפוח לך על השכם: היית מאה אחוז, כפרה. היית את, חדה וחד-פעמית, אפילו כשלא היית בטוחה ואפילו בגיל 15, כשחשבת שהצלחת לאלף את עצמך להיות משמימֵמֶת כזאת עם חבר ובגדי גוף צמודים. מזל שבשלב הזה כבר ידעת לגמור לבד בבית, כי עם חברים כאלה מי צריכה אויבים.

ולא ידעת את זה אז, כמובן, אבל התיכון לא שונה הרבה מהחיים במיינסטרים. בשני המקרים, הבנים הם שקובעים מי תהיה פופולרית, והסטנדרטים די ברורים: נוסף על מראה חיצוני מתקבל על הדעת פלוס (שיער חלק וגזרה דקה הם מאסט, בעיקר בגיל העשרה), רצוי שתהיי כמה שיותר עדינה, מבינה ומכילה, וגם שקטה בחברת הבנים, כי בנים אוהבים להפגין את ידיעותיהם ולספר סיפורים ולא אוהבים תחרות. מידה של סנוביות עשויה להוסיף (חשוב מאוד לזכור שבנים אוהבים לצוד, אז מי שרוצה למצוא חן בעיני בני המין המכונה החזק, רצוי שתספק להם את הצורך הזה), וגם איפוק שיתבטא בכל התחומים, ובמילים אחרות – כמה שפחות להיות.

איזה מזל שנכשלת. כמה הרפתקאות, כמה עונג, כמה חברויות אמיצות וצחוקים, כמה עצמאות, כמה אהבות, כמה תשוקות וסיפוקים הרווחת בזכות העובדה שלא היית מסוג הבנות שבנים מזמינים אותן לצאת. ומזל שאני עדיין את. ושאת אני, לנצח.

זה בסדר לשמור על עצמך | רינת

את פרח שמאחר לפרוח. זה לא דבר כל כך גרוע. עוד לא גילית את כל הכוחות שבך, אבל זה ממש בסדר, את עוד תספיקי הכול ואין לאן למהר. תפסיקי לדאוג כל כך. קחי את הזמן שלך.

את רוצה אהבה, כל כך רוצה, לפעמים את מרגישה בודדה עד עמקי נשמתך. לפעמים את בוכה וכל הגוף שלך מצטמרר בכאב. זה בסדר, בסוף זה יקרה לך כשתהיי מוכנה. זה יהיה שווה את ההמתנה. זה הרבה יותר טוב מלחוות כשאת עוד לא מוכנה.

אז אל תיקחי הכול כל כך קשה. תהיי סלחנית כלפי עצמך וגם כלפי אחרים. אל תהיי כל כך נחרצת. יש לך זכות לשנות את דעתך ואת הרגשות שלך כמה פעמים שרק תרצי. וזה יקרה מעצמו באופן טבעי.

אז אין צורך בצדקנות ובמיסיונריות. פשוט תחווי ותשתדלי ליהנות מהכול כמה שרק אפשר. לכל שלב יש היופי שלו.

האהבה תגיע כשתהיי מוכנה לזה באמת. את לא מוכנה לזה, ובגלל זה את מבולבלת. את מנסה למשוך אלייך תשומת לב שאת לא באמת רוצה. וכשזה מתקרב אלייך את נבהלת ובורחת. זה לא שמשהו לא בסדר בך, את שומרת על עצמך ועוטפת בחומות הגנה. וזה נכון, באמת יש ממה להתגונן בעולם. זה בסדר לשמור על עצמך, אבל כשיגיע משהו ששווה לחשוף את עצמך בפניו, אל תפחדי להיפגע, את מספיק חזקה לעמוד בזה, וזה יהיה שווה את הסיכון.
את יפה ויש לך הרבה מה להציע. כל מבט מחזק את הביטחון שלך, כל דחייה מרסקת אותך לרצפה. אם היית יכולה לקבל את האישורים מעצמך... אבל נראה שזה משהו שאת צריכה לעבור.

רק שתדעי הגוף שלך מושלם כמו שהוא, באמת שלא צריך שום ניתוח פלסטי.

אל תהיי מפונקת, העולם לא סובב סביבך. יש פה עוד אנשים וכמוך הם מנסים למצוא את הדרך שלהם.

גם הם חסרי ביטחון, גם להם יש רגעים קשים. אף אחד לא מאושר כל הזמן. אל תשווי את עצמך אליהם, את לא יודעת מי הם מאחורי המסכות.

כל דבר שאת חווה מעצב אותך. תחשפי את עצמך לחוויות. תשתדלי שיהיו טובות.

תני לכל דבר לבוא בזמן שלו. ובכלל, תדעי שזמן זה דבר מדהים. הוא מרפא כל כאב, הוא עונה על כל השאלות. צריך סבלנות ואורך רוח, ותמיד לשמור על האמונה שהדברים יסתדרו.

עד כמה שעכשיו את אמביוולנטית כלפי עצמך

יבוא יום שתסתכלי אחורה על עצמך באהבה, בחיוך גדול.

מאוחר מדי תגלי

כמו כל דבר בחיים, זה עניין של עיתוי.

במועד אחר הייתי אולי אומרת לך דברים אחרים, אבל כרגע זה הדבר הכי חשוב:

תני לאבא שלך סיכוי.

את כל כך רגילה לראות אותו בצורה כל כך אוטומטית דרך פילטרים וחוסר סבלנות וכעס. כל כך הרבה כעס.

וזה לא שהכול לא מוצדק, אבל הרבה מזה לא מוצדק. ומה שאפילו יותר חשוב, חלק מזה אפילו לא שלך. ומה שאפילו עוד יותר חשוב, כל הטינה הזאת לא מאפשרת לך ליהנות מהדברים האחרים שיש בו. יש בו עוד, אני מבטיחה.

העניין הוא שעד שתביני ותגלי את זה, יהיה מאוחר מדי. מאוחר עד אין תיקון. סליחה שזה נשמע כזה משפט של מבוגרים, אבל אני יודעת שבגילך את לא מסוגלת להבין בכלל סופיות כזאת, למרות שנדמה לך שאת כבר מבינה הכול.

מאוחר מדי תגלי עד כמה המגע שלו היה רך ואוהב, ועד כמה מרגיעה הייתה ההשפעה של הליטוף שלו עלייך.

תביני שהוא לימד אותך קצת להשתטות ולהישאר ילדה רק כשתהיי הרבה יותר גדולה. עכשיו להיות ילדה זה הדבר המעיק שאת מנסה להשתחרר ממנו. אני מבינה את זה, באמת, אבל תאמיני לי שיש ערך גם לחלקים שלך שנותרים לעד ילדיים.

הכעסים הגדולים שיש בך כרגע לא עוזבים אותך. הם יגדלו אִתך וימלאו את החללים המתמתחים של גופך. עם חלקם תלמדי להתמודד טוב יותר, ועם רובם פחות. הם יגדירו אותך יותר ממה שאת יכולה לצפות. אני אומרת לך את זה בעיקר בשביל שתביני שיהיה לך עוד זמן לכעוס. הנה מה שתפספסי בזמן שתכלי את זמנך ואת הבנתך על כעס: אחרי שאבא שלך יפסיק להיות לצדך, תשמעי סיפורים של חברים שלו, שיגידו כמה חסרה להם השיחה אִתו, כמה הוא היה קשוב, תומך, עדין וטוב. ואת תקשיבי, חלקך יודע, וחלקך לא מאמין שפספסת את כל זה.

ודבר אחרון: המשפט הזה, "יום אחד אתה תהיה זקן וחולה ותזדקק לי, ואני לא אהיה שם בשבילך", עזבי אותך, אל תגידי אותו. ממילא הוא יתברר כשקר.

תאהבי אותו, תושיטי לו יד, אין לו מושג איך לתת לך את כל מה שהוא, והוא מאוד רוצה.

תלתלים

הלוואי והייתי יכולה לקחת אותך אִתי, רק ל-5 דקות, למה שעכשיו, ואז בעדינות להניח אותך שוב בגיל 15 או 21 או אפילו 30, אבל אני לא יכולה. אני לא יכולה אפילו לדבר אִתך, וזה כל כך חבל, כי אני רוצה להגיד לך שאת גדולה!

ושאיפשהו, באיזה שלב בחיים, פתאום כולם יראו את זה, והאנשים האלו שתמיד הרגשת לידם כל כך קטנה וכל כך לא מספיקה פתאום יתחילו להחזיק ממך.

את הולכת להיות זו שממנה יבואו לבקש עצה או כיוון או רעיון או נחמה, 

ייקח לך שנים להפנים את זה, ואת תמשיכי עוד הרבה זמן, גם כשהכול כבר יהיה בסדר, להרגיש שעוד רגע ידליקו את האור ויראו אותך שם בפינה קטנה ומכווצת ולא יודעת מהחיים שלה,

אבל לאט לאט זה ייעלם, ואת, על כל המטר וכלום שלך, תגלי שאת גדולה.

ואני רוצה להגיד לך שתהיה לך משפחה. וילדים. ואיש.

ואת יכולה להירגע עכשיו, ולהפסיק עם החיפוש הזה המייסר,

ולשמור על הגוף שלך במקום על הלב.

את הלב תפתחי, לא את הגוף, לא ממנו תגיע התשובה.

ויש לי גם בשורה מהעתיד בשבילך יקירתי הפרועה, זה ייקח זמן אבל מתישהו את סופסוף תלמדי להסתדר עם התלתלים!

הלוואי והייתי יכולה להיות שם אִתך, זה היה כל כך עוזר.

דווקא כן | נוגה

ילדה קטנה מתפרצת לחדר ומשתטחת לרגלי אישה גבוהה, "הוא הרביץ לי", היא בוכה, והאישה מדברת לה ישר לפנים, אִטית וברורה – "לכי תחזירי לו". 

המסע לדריסה התחיל, ילדה.

גיל שלוש – תדרסי, ארבע – את כולם, חמש – בלי יוצא מן הכלל, שש – אבל אל תגלי זה לא יפה בכלל, שבע – תתענייני בכולם, שמונה – אבל רק כלפי חוץ, תשע – בפנים תחשבי רק על עצמך.

עשר – אבל את כולם לימדו את אותו הדבר,

אחת עשרה – ואם כולם קיבלו את אותו המסר,

שתיים עשרה – אז חיוך כלפי חוץ,

שלוש עשרה – ופחד אלוהים בתוך הבטן.

תעצרי. תעצרי עכשיו לפני שיהיה מאוחר!

ומה?

נגיד אם במקום לדרוס נהפוך הוא, נאהב. את יכולה?

בטח.

תנסי.

לא הולך, כבר אי אפשר, אני שונאת את כולם, כולם שונאים אותי. 

כן, זה אפשר, דווקא כן. 

ארבע עשרה – לא נבקר, חמש עשרה – לא נוכיח, במקום לסתור נוסיף, שש עשרה – אף אחד לא קטן מאִתנו, מכל אחד אפשר ללמוד, שבע עשרה – נתפשט, לא, לא מבגדים, מהצורך לשמור על כבוד עצמי, שמונה עשרה – נחייך לעוברים וגם לשבים, בהתחלה בכפייה, אחר כך זה יבוא מבפנים. הרי כל האומללות שלך נערה היא בסך הכול מחיצות שגבהו בלי משים בינך לבין האחרים.

ואולי איזה יום תפגשי את הילד ההוא שהרביץ פעם והוא יגיד, "סליחה, רק רציתי לשחק והטעו אותי שזאת הדרך". ואת תחבקי אותו, "כן, בדיוק ככה גם אותי סובבו".

יחפה

אני כותבת לך עם דפיקות לב, הרבה זמן לא כתבתי, למרות שפעם אפילו כתבתי יומן, משהו נתקע לי בגרון.

אתמול רציתי לספר לילד שלי סיפור מהילדות שלי (כדי שידע היום שהוא לא לבד, אבל זה לסיפור אחר). תוך כדי סיפור עלו לי דמעות ונזכרתי איך הלכתי יחפה, וכמה אהבתי ללכת יחפה. נזכרתי איך אסור היה להיכנס לחדראוכל יחפים ומאיר (החירש) היה מגרש את מי שראה יחף, והתרגשתי כי הרגשתי את עצמי אז.

אני כותבת לך, ואומרת לך בקול חזק שאולי תשמעי, מישהו רואה אותך, למישהו אכפת ממך באמת. הלוואי והיה מישהו כזה אחד, אבל לא היה. והיית כל כך בודדה וכל כך התביישת. והסתרת את הבושה במיניות שגילית בדרכים כל כך מפותלות שהפסדת המון. בתוך הגוף שלך יכלה להיות כל כך הרבה שמחה ואהבה וחיבור לסקסיות. ואת נשמרת שלא להיות אישה, רק ילדה, ובפנים הסתרת את מה שהרגשת. ואף אחד, אפילו לא אחד, ראה.

והיית יפה, אולי הכי יפה. יופי לא צפוי לכאלה הורים. לא שהם מכוערים, אבל את הפתעת! והיית רגישה, ידעת בחושים של ילדה שצריכה לשמור על עצמה מה חושב כל אחד. הייתי (ועדיין) עם חושים מחודדים מאוד שעוד יותר הקשו עלייך לא להתבייש.

אני כותבת לך באהבה, ומבקשת ממך להתעקש חזק, להתרחק מהבית, מהמוסד, וללכת למקום רחוק כמו שרצית. כי אני יודעת שלו היית עושה את זה אז, החיים שלי היום היו נראים אחרת. כי בתוך ה"קבוצה" הזאת שאליה היית שייכת והמשפחה שלך שנבהלה ממך, לא היה לך שום סיכוי לבטא פסיק אותנטי אחד בשנים כל כך חשובות.

אני אומרת לך, תברחי מהבית, מהמוסד, מהקבוצה, מהמשפחה, כמעט לא חשוב לאן. את נערה כל כך מוצלחת, כל כך חכמה, רגישה, אוהבת וכל כך יפה, שבכל מקום אחר יהיו לך חיים טובים יותר מכאן!

הכול בסדר | אור

הלוואי שתאהבי את עצמך קצת יותר. שתרימי את הראש ברחוב, שתקשיבי למה שאת אומרת לעצמך אפילו שהקול שלך מאוד חלש בעינייך. תדעי לך שהוא הולך ומתחזק, ונהיה חזק גם בעיני אנשים אחרים.

אל תשכחי שיש אנשים שאוהבים אותך אפילו שגם כשאת בקבוצות ענקיות של אנשים שהגיעו במיוחד בשבילך את מרגישה הכי לבד. גם בעתיד זה יקרה לך, אבל תדעי להתמודד עם זה הרבה יותר טוב.

תזכרי שאת מוכשרת ואת חזקה יותר ממה שאת מתארת לעצמך. הדברים הקשים לא נגמרים, ובדרך את מאבדת אנשים שהיו הכול בשבילך, אבל זה גורם לך להבין כמה החיים לא מובנים מאליהם.

תפסיקי לפגוע בעצמך כי זה רק עושה לך רע יותר. אני יודעת שלפעמים זה נראה כמו המפלט האחרון אבל תלמדי לבקש עזרה.

אל תיתני לאף אחד לנצל את טוב לבך.

ותסתכלי על עצמך במראה ותזכירי לעצמך שהכול בסדר.

חיבוק ממני, אור של עוד שבע שנים

את הולכת לרקוד | שני

אני מסתכלת עלייך לפעמים, עם הפנים המבוישות שלך. את מפחדת להוציא מילה מהפה כי אולי זה יהרוס. אולי הם יחשבו שמשהו לא בסדר אִתך. אולי הדברים שלך יזעזעו את הסדר הקיים. בשבילך הסדר הקיים הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות. תפקידך רק לצפות מהצד והעיקר לא להפריע.

אני רואה אותך, אני יודעת שבתוך תוכך את יודעת שאת טובה. את יודעת שאת חכמה. את יודעת שאת עוד רגע הולכת להתפוצץ מהשתיקה הזאת.

את הולכת לרקוד.
ושם בסטודיו, עם כל תנועה שלך את אומרת את כל מה שלא העזת להגיד מעולם.
את מניפה יד ואת אומרת להם שאת שונאת אותם כי הם סותמים לך את הפה.
את מניעה את הצלעות ואת מקיאה עליהם את האישה שאת. זאת שבחוץ מכווצת כולה, מרגישה ילדה לא מפותחת ולא ראויה.
את מרימה רגל ואת מבקשת לנטוע את קיומך ביקום.

את רצה, את קופצת, את נמתחת כמו מסטיק, ואת סולחת להם ואת מחבקת אותם ואת מרגישה שאת יכולה שם גם לאהוב.

אני רואה אותך ורוצה להגיד לך שאפשר.
את שומעת אותי. את רוצה להאמין שזה אפשרי לחיות את כל זה גם מחוץ לסטודיו. שזה בסדר להרגיש את כל הדברים האלה, שמותר לך לכעוס ולכאוב ולשנוא, שמותר ליהנות. ושאת תוכלי גם בסוף לאהוב. בפשטות. בלי להזיע שעות עם אדים על החלונות.
את רוצה לרקוד גם בבוקר, כשאת פוגשת את החברים שלך. גם בתוך הכיתה, גם בהפסקות. את רוצה לרקוד גם כשאת מגיעה הביתה מול ההורים שלך. במקום זה את רצה להיסגר בחדר למרות שממש נמאס לך מזה.
אני מסתכלת עלייך.

אני רוצה להגיד לך שהכול בסדר. את ממש טובה, ממש כמו שאת. את לא צריכה לשנות כלום בעצמך.
הם ממש אוהבים אותך, בדיוק ככה. אימא ואבא והחברות והמורים והחברים.

ועכשיו, בדיוק כמו שאת ובדיוק איך שהם, תנסי לתת להם אהבה. תבדקי מה הם צריכים. 

אני אספר לך שגם אני רוקדת. עדיין… ואני עדיין מקללת עם התנועות שלי לפעמים, אבל אחר כך אני בודקת מה הם צריכים, כל אלה שנמצאים שם לפניי, ואני מגלה שהם צריכים אותי בדיוק כמו שאני בתוספת אהבה ויחס אליהם.

אני מקווה שאת שומעת.

ממה את מפחדת

היי את, את בטח לא מכירה אותי. טוב, מבחינתך אני בכלל לא קיימת. מבחינתך בקרוב מאוד גם את לא תהיי קיימת. אני רק רוצה להגיד לך כמה דברים.

אני אַת בעוד כמה שנים טובות, לא הרבה, אבל מספיק כדי להצליח להסתכל עלייך מהצד ולהיות הדמות שכל כך היית צריכה שתהיה לך. אני רוצה שתביני משהו אחד: את לא תמיד טועה. את מבולבלת בעיקר, וזה הכול. אני יודעת שאני לא מחדשת לך כשאני אומרת לך את זה, אבל הסיגריות, החתכים, הלא לבכות הזה שיש לך - כל אלו לא יעזרו בכלום. הסיגריות לא באמת גורמות לך להירגע, הן רק הורסות לך את הקול, החתכים זה כאב רגעי, ולטווח הארוך זה רק ימשוך תשומת לב מהסוג שאת לא רוצה, והלא לבכות? אני יודעת שזה נראה לך כאילו את פשוט לא מצליחה, כאילו זה לא בשליטתך, אבל האמת היא שאת היחידה ששולטת בזה. הבעיה היא שאת שולטת בזה חזק כל כך עד שאת פשוט לא מוכנה לשחרר... ממה את מפחדת? ממה את דואגת? שיראו מי את באמת? אהובה, את אדם מדהים ומהמם ביופיו! ושום זבל לא הפך אותך לפחות ממה שאת, לפחות ממה שהיית. את מדהימה וטובה ויפה, ואף אחד לא ייקח את זה ממך. אני אוהבת אותך המון, והגיע הזמן שגם את תאהבי קצת אותך, אותנו...

לדבר אִתך הרבה לא באמת יעזור, ושתינו יודעות את זה, אז אני רק רוצה שתיכנסי לשיר הזה, תלחצי פליי ותעצמי את העיניים.

הדברים המדהימים ביותר שתעשי

ראשית הכי חשוב לי לומר לך - יהיה בסדר. את עכשיו מפחדת, אולי עצובה. את שומרת סודות ומתמודדת לבד עם מפלצות מאיימות, אבל זה עוד יהיה בסדר.

את מוקפת חברים וחברות, אבל נשמרת. הלוואי שיכולתי לשנות רק את הדבר הקטן הזה: שתפי. דברי. ספרי לאנשים שאוהבים אותך מה קורה לך. הם אולי לא תמיד יבינו, אבל הם שם והם רוצים בטובתך.
אם מישהו גורם לך להרגשה שכדי להיות בחברתו את צריכה להפוך למישהי אחרת, הוא אינו ראוי למאמץ.
אל תיתני לעצמך להיות בודדה. שמרי על קשר הדוק ופתוח עם חברותייך הטובות. אלו שאִתן את מרגישה אמיתית, אהובה ומוערכת. אלו שאפשר לספר להן הכול. שמרי אִתן על קשר אמיתי ולא וירטואלי. ספרי להן מה מדאיג ומעסיק אותך. דרך העיניים שלהן תוכלי לראות את הצרות שלך אחרת, להרגיש שותפות גם לדברים הכי משונים וקטנים. ותהיי גם את עבורן מראה מקבלת, אוהבת ללא תנאי, תומכת ולא שיפוטית. חברות יהיו תמיד המצפן והמפה לדרך של חייך.

למדי לאהוב את הגוף שלך. האמיני לי, את לא פגומה, שמנה או מכוערת כפי שנדמה לך. ואף גבר שייגע בך לא יחליף את האישור הפנימי שלך, שהגוף שלך נפלא ומופלא כפי שהוא.
את עוד תלמדי להודות לו, להפיק ממנו הנאה. הוא יהיה המְכל והכלי של הדברים המדהימים ביותר שתעשי. הוא יוליך אותך בשבילים לנופים מדהימים, הוא יהיה הדרך שלך לחוש רוך ועונג, הוא יביא לעולם ילדים יפהפיים עם האיש שיאהב אותך כפי שטוב ונכון ומגיע לך.
סמכי עליו, על הגוף. הוא יודע מתי נעים לו, מתי מפחיד, מתי את שבעה או רעבה באמת, מתי מגע מעורר התרגשות נעימה ומתי כיווץ ורתיעה. למדי להקשיב לו ולכבד אותו, וליהנות ממנו. ליהנות! זה לא רק מותר לך, זה אפילו חשוב!

עכשיו, בגיל 13 המטורף, יש מקום אחד שבכל פעם שאת דורכת בו הגוף שלך מורה לך לברוח. את מרגישה את הקור בקצות האצבעות, את הזיעה הקרה. הבטן מתהפכת לך. כשתלמדי פיזיולוגיה תדעי לתת שם לכל התחושות האלה. תדעי מה מפעיל אותן וגם מה עוזר להפסיק. אבל מה שאני רוצה שתדעי כבר היום זה להקשיב להן. קומי, עמדי, וברחי. לכי הרחק הרחק מהמקום שבו את מרגישה כך, ואל תחזרי. הגוף החכם שלך יודע, הוא צודק. הקשיבי לו.